projects

ובליבה חומה – תערוכה חדשה בשטח ההפקר

23.10.14 - פתיחת התערוכה כחלק מפתיחת מנופים 2014 ובליבה חומה – תערוכה חדשה בשטח ההפקר התערוכה "ובליבה חומה" עוסקת בשאלה האם גדר טובה מייצרת שכנות טובה, Good fences make good neighbors, או אולי להפך, מונעת מאיתנו לראות ולפגוש את האחר, את השכן ? מדובר ב"חומה נשכחת" . חומה נמוכה, מצופה אבן, כמעט בלתי נראית לנהגים החולפים על פניה, ואף על פי כן – מדובר בחומה שהסיפור שלה הוא הסיפור של ירושלים החדשה והחצויה, או של ירושלים המאוחדת לנצח נצחים כל אדם והבחירה שלו. שמונה אמנים הוזמנו ליצור עבודות חדשות, שתשולבנה בחומת מוסררה. תחילתה של החומה בסופה של מלחמת העצמאות, ב-48, כאשר משה דיין ועבדאללה א- תל נפגשו באחד מבתיה ההרוסים של שכונת מוסררה. הם מתחו בעפרונות עבים קווים על מפה ותחמו את השטח שלימים יקרא "שטח ההפקר" , השטח שמפריד בין מזרח לבין מערבה ,ואיננו בשליטת אחד הצדדים. הקו האדום שסימן דיין עבר בתואי רחוב הע"ח, אך החומה שתחמה את השטח הישראלי נבנתה בתוך שטח ההפקר, מספר מטרים ממזרח לרחוב הע"ח. הפסקת האש "הזמנית" נמשכה 19 שנה והקו הזמני הפך לגבול קבע בין שתי המדינות, בחלקו הוצבו גדרות תיל ובחלקו חומות בטון גבוהות. מוקשים פוזרו בשטחי ההפקר וכל הנכנס סיכן את חייו . מיד אחרי 67 נפלו החומות והשטח המאיים היה לשטח של חיבור ושל חיים – מרחב אזרחי חדש שמוקם על חורבות בתים הרוסים. האזור לא עבר תכנון – הוקם מתוך הצרכים והאפשרות של הרגע, העכשיו. באסטות אבטיחים לצד שווקים, מסעדות פועלים ומאפיות הפתוחות ללא הפסק , חיי לילה תוססים שלזמן קצר היו מרכז הבילוי של העיר. תמימות מתוקה שלא תחזור. במקביל לפעילות הספונטנית, הזמינה עיריית ירושלים תוכנית מתאר מהאדריכל משה מרגלית. מטרות התוכנית היו להשליט סדר בכאוס ולפתח תשתיות נחוצות. מרגלית ואנשי משרדו בחרו להתייחס למרחב כאפשרות לחיבור בין שני צידי העיר, בתקווה שאדריכלות של שלום תייצר גם אווירה של מפגש ושיח. בתוכנית שהציגו יצרו שלושה צירי רוחב המחברים בין מזרח ומערב, מאפשרים מעבר ללא תחושת גבול: טיילת על חומה מוגבהת ובה שבעה שערים, המקשרת את רחוב הנביאים עם שער שכם, כביש שקוע ומעליו מבני ציבור המיועדים לתושבי שני הצדדים, אקוודוקט מים, שוק רוכלים ועוד. אך האידיליה הזאת לא עמדה במבחן המציאות ולא תאמה את רצונם ואת צרכיהם של התושבים במערב העיר. הודעה לעיתונות - ובליבה חומה-3 רישום, משרד משה מרגלית אדריכלים בשנות ה-80 מוסררה כבר לא אותה שכונת עוני מוכת צרות שהיתה – הפנתרים שיצאו ממנה בשאגה הביאו לכך שקולם של תושביה ישמע. נציגי התושבים טענו שהתוכנית אינה מביאה בחשבון את רצונם להמשיך לחיות בבטחון הקהילתי שאליו התרגלו במשך השנים גם כשהיו תחת איום של ירי צלפים והפגזות. תחושת הבטחון האישי והקהילתי היתה גבוהה בשל היותם סגורים מכל עבר – ואותה רצו לשמר. כשוותיקי השכונה נזכרים באותן שנים הם חוזרים לכך שדלתות הבתים מעולם לא ננעלו… טענות אלה הביאו לשינוי התוכנית – הטיילת על החומה נעשתה חומה נמוכה שעוברת על תוואי הגבול כמעט בדיוק. מצפה תומר, הוא תזכורת כואבת לאותה תוכנית, נמצא במקום שבו היתה אמורה להיות העלייה לטיילת התצפית. את שבעת השערים שתוכננו לחומה – סגרו בקירות בטון ואבן… מאז הוקמה החומה חלפו יותר מ-30 שנה, רבות מאבני הציפוי החלו נופלות, והבטון והסדקים שמתחתן נחשפים. השלמת האבנים החסרות בחומה יכולה להקרא כפעולת השלמה עם מצב קיים כשבאותה נשימה זו קריאה להתבוננות מחודשת במציאות ובחומות אותן בנינו סביבנו. האמנים המשתתפים בתערוכה, מצפון לדרום: 1.גודר לשון / טליה טוקטלי – זכוכית, בטון, אור 2.אומפלוס / פיטר יעקב מלץ – בטון לבן 3.שיירת גמלים / תמר פייקס – קרמיקה, צבע אקרילי 4.מראה-מראה /רותי ברקאי – מראה, בטון 5.עניינים של צבע / נעה ארד יאירי – בטון, סיליקון 6.קתרינה קנייפ וזהר גוטסמן – ברונזה 7.פלסטר/ אפרת איל – קרמיקה 8.lego-Land / דפנה ילון – אדמה עבודות נוספות על החומה: A.אין-איש / נעה ארד יאירי, 2011 B.מדרגות קיארה III / מתן ישראלי, 2010

23.10.14 – פתיחת התערוכה כחלק מפתיחת מנופים 2014

ובליבה חומה – תערוכה חדשה בשטח ההפקר

התערוכה "ובליבה חומה" עוסקת בשאלה האם גדר טובה מייצרת שכנות טובה, Good fences make good neighbors, או אולי להפך, מונעת מאיתנו לראות ולפגוש את האחר, את השכן ?

מדובר ב"חומה נשכחת" . חומה נמוכה, מצופה אבן, כמעט בלתי נראית לנהגים החולפים על פניה, ואף על פי כן – מדובר בחומה שהסיפור שלה הוא הסיפור של ירושלים החדשה והחצויה, או של ירושלים המאוחדת לנצח נצחים כל אדם והבחירה שלו.

שמונה אמנים הוזמנו ליצור עבודות חדשות, שתשולבנה בחומת מוסררה.

תחילתה של החומה בסופה של מלחמת העצמאות, ב-48, כאשר משה דיין ועבדאללה א- תל נפגשו באחד מבתיה ההרוסים של שכונת מוסררה. הם מתחו בעפרונות עבים קווים על מפה ותחמו את השטח שלימים יקרא "שטח ההפקר" , השטח שמפריד בין מזרח לבין מערבה ,ואיננו בשליטת אחד הצדדים. הקו האדום שסימן דיין עבר בתואי רחוב הע"ח, אך החומה שתחמה את השטח הישראלי נבנתה בתוך שטח ההפקר, מספר מטרים ממזרח לרחוב הע"ח.

הפסקת האש "הזמנית" נמשכה 19 שנה והקו הזמני הפך לגבול קבע בין שתי המדינות, בחלקו הוצבו גדרות תיל ובחלקו חומות בטון גבוהות. מוקשים פוזרו בשטחי ההפקר וכל הנכנס סיכן את חייו .

מיד אחרי 67 נפלו החומות והשטח המאיים היה לשטח של חיבור ושל חיים – מרחב אזרחי חדש שמוקם על חורבות בתים הרוסים. האזור לא עבר תכנון – הוקם מתוך הצרכים והאפשרות של הרגע, העכשיו. באסטות אבטיחים לצד שווקים, מסעדות פועלים ומאפיות הפתוחות ללא הפסק , חיי לילה תוססים שלזמן קצר היו מרכז הבילוי של העיר. תמימות מתוקה שלא תחזור.

במקביל לפעילות הספונטנית, הזמינה עיריית ירושלים תוכנית מתאר מהאדריכל משה מרגלית. מטרות התוכנית היו להשליט סדר בכאוס ולפתח תשתיות נחוצות.

מרגלית ואנשי משרדו בחרו להתייחס למרחב כאפשרות לחיבור בין שני צידי העיר, בתקווה שאדריכלות של שלום תייצר גם אווירה של מפגש ושיח. בתוכנית שהציגו יצרו שלושה צירי רוחב המחברים בין מזרח ומערב, מאפשרים מעבר ללא תחושת גבול: טיילת על חומה מוגבהת ובה שבעה שערים, המקשרת את רחוב הנביאים עם שער שכם, כביש שקוע ומעליו מבני ציבור המיועדים לתושבי שני הצדדים, אקוודוקט מים, שוק רוכלים ועוד. אך האידיליה הזאת לא עמדה במבחן המציאות ולא תאמה את רצונם ואת צרכיהם של התושבים במערב העיר.

הודעה לעיתונות - ובליבה חומה-3

 רישום, משרד משה מרגלית אדריכלים

בשנות ה-80 מוסררה כבר לא אותה שכונת עוני מוכת צרות שהיתה – הפנתרים שיצאו ממנה בשאגה הביאו לכך שקולם של תושביה ישמע. נציגי התושבים טענו שהתוכנית אינה מביאה בחשבון את רצונם להמשיך לחיות בבטחון הקהילתי שאליו התרגלו במשך השנים גם כשהיו תחת איום של ירי צלפים והפגזות. תחושת הבטחון האישי והקהילתי היתה גבוהה בשל היותם סגורים מכל עבר – ואותה רצו לשמר. כשוותיקי השכונה נזכרים באותן שנים הם חוזרים לכך שדלתות הבתים מעולם לא ננעלו…

טענות אלה הביאו לשינוי התוכנית – הטיילת על החומה נעשתה חומה נמוכה שעוברת על תוואי הגבול כמעט בדיוק. מצפה תומר, הוא תזכורת כואבת לאותה תוכנית, נמצא במקום שבו היתה אמורה להיות העלייה לטיילת התצפית. את שבעת השערים שתוכננו לחומה – סגרו בקירות בטון ואבן…

מאז הוקמה החומה חלפו יותר מ-30 שנה, רבות מאבני הציפוי החלו נופלות, והבטון והסדקים שמתחתן נחשפים. השלמת האבנים החסרות בחומה יכולה להקרא כפעולת השלמה עם מצב קיים כשבאותה נשימה זו קריאה להתבוננות מחודשת במציאות ובחומות אותן בנינו סביבנו.

האמנים המשתתפים בתערוכה, מצפון לדרום:

1.גודר לשון / טליה טוקטלי – זכוכית, בטון, אור

2.אומפלוס / פיטר יעקב מלץ – בטון לבן

3.שיירת גמלים / תמר פייקס – קרמיקה, צבע אקרילי

4.מראה-מראה /רותי ברקאי – מראה, בטון

5.עניינים של צבע / נעה ארד יאירי – בטון, סיליקון

6.קתרינה קנייפ וזהר גוטסמן – ברונזה

7.פלסטר/ אפרת איל – קרמיקה

8.lego-Land / דפנה ילון – אדמה

עבודות נוספות על החומה:

A.אין-איש / נעה ארד יאירי, 2011

B.מדרגות קיארה III / מתן ישראלי, 2010

ובליבה חומה – תערוכה חדשה בשטח ההפקר

23.10.14 - פתיחת התערוכה כחלק מפתיחת מנופים 2014 ובליבה חומה – תערוכה חדשה בשטח ההפקר התערוכה "ובליבה חומה" עוסקת בשאלה האם גדר טובה מייצרת שכנות טובה, Good fences make good neighbors, או אולי להפך, מונעת מאיתנו לראות ולפגוש את האחר, את השכן ? מדובר ב"חומה נשכחת" . חומה נמוכה, מצופה אבן, כמעט בלתי נראית לנהגים החולפים על פניה, ואף על פי כן – מדובר בחומה שהסיפור שלה הוא הסיפור של ירושלים החדשה והחצויה, או של ירושלים המאוחדת לנצח נצחים כל אדם והבחירה שלו. שמונה אמנים הוזמנו ליצור עבודות חדשות, שתשולבנה בחומת מוסררה. תחילתה של החומה בסופה של מלחמת העצמאות, ב-48, כאשר משה דיין ועבדאללה א- תל נפגשו באחד מבתיה ההרוסים של שכונת מוסררה. הם מתחו בעפרונות עבים קווים על מפה ותחמו את השטח שלימים יקרא "שטח ההפקר" , השטח שמפריד בין מזרח לבין מערבה ,ואיננו בשליטת אחד הצדדים. הקו האדום שסימן דיין עבר בתואי רחוב הע"ח, אך החומה שתחמה את השטח הישראלי נבנתה בתוך שטח ההפקר, מספר מטרים ממזרח לרחוב הע"ח. הפסקת האש "הזמנית" נמשכה 19 שנה והקו הזמני הפך לגבול קבע בין שתי המדינות, בחלקו הוצבו גדרות תיל ובחלקו חומות בטון גבוהות. מוקשים פוזרו בשטחי ההפקר וכל הנכנס סיכן את חייו . מיד אחרי 67 נפלו החומות והשטח המאיים היה לשטח של חיבור ושל חיים – מרחב אזרחי חדש שמוקם על חורבות בתים הרוסים. האזור לא עבר תכנון – הוקם מתוך הצרכים והאפשרות של הרגע, העכשיו. באסטות אבטיחים לצד שווקים, מסעדות פועלים ומאפיות הפתוחות ללא הפסק , חיי לילה תוססים שלזמן קצר היו מרכז הבילוי של העיר. תמימות מתוקה שלא תחזור. במקביל לפעילות הספונטנית, הזמינה עיריית ירושלים תוכנית מתאר מהאדריכל משה מרגלית. מטרות התוכנית היו להשליט סדר בכאוס ולפתח תשתיות נחוצות. מרגלית ואנשי משרדו בחרו להתייחס למרחב כאפשרות לחיבור בין שני צידי העיר, בתקווה שאדריכלות של שלום תייצר גם אווירה של מפגש ושיח. בתוכנית שהציגו יצרו שלושה צירי רוחב המחברים בין מזרח ומערב, מאפשרים מעבר ללא תחושת גבול: טיילת על חומה מוגבהת ובה שבעה שערים, המקשרת את רחוב הנביאים עם שער שכם, כביש שקוע ומעליו מבני ציבור המיועדים לתושבי שני הצדדים, אקוודוקט מים, שוק רוכלים ועוד. אך האידיליה הזאת לא עמדה במבחן המציאות ולא תאמה את רצונם ואת צרכיהם של התושבים במערב העיר. הודעה לעיתונות - ובליבה חומה-3 רישום, משרד משה מרגלית אדריכלים בשנות ה-80 מוסררה כבר לא אותה שכונת עוני מוכת צרות שהיתה – הפנתרים שיצאו ממנה בשאגה הביאו לכך שקולם של תושביה ישמע. נציגי התושבים טענו שהתוכנית אינה מביאה בחשבון את רצונם להמשיך לחיות בבטחון הקהילתי שאליו התרגלו במשך השנים גם כשהיו תחת איום של ירי צלפים והפגזות. תחושת הבטחון האישי והקהילתי היתה גבוהה בשל היותם סגורים מכל עבר – ואותה רצו לשמר. כשוותיקי השכונה נזכרים באותן שנים הם חוזרים לכך שדלתות הבתים מעולם לא ננעלו… טענות אלה הביאו לשינוי התוכנית – הטיילת על החומה נעשתה חומה נמוכה שעוברת על תוואי הגבול כמעט בדיוק. מצפה תומר, הוא תזכורת כואבת לאותה תוכנית, נמצא במקום שבו היתה אמורה להיות העלייה לטיילת התצפית. את שבעת השערים שתוכננו לחומה – סגרו בקירות בטון ואבן… מאז הוקמה החומה חלפו יותר מ-30 שנה, רבות מאבני הציפוי החלו נופלות, והבטון והסדקים שמתחתן נחשפים. השלמת האבנים החסרות בחומה יכולה להקרא כפעולת השלמה עם מצב קיים כשבאותה נשימה זו קריאה להתבוננות מחודשת במציאות ובחומות אותן בנינו סביבנו. האמנים המשתתפים בתערוכה, מצפון לדרום: 1.גודר לשון / טליה טוקטלי – זכוכית, בטון, אור 2.אומפלוס / פיטר יעקב מלץ – בטון לבן 3.שיירת גמלים / תמר פייקס – קרמיקה, צבע אקרילי 4.מראה-מראה /רותי ברקאי – מראה, בטון 5.עניינים של צבע / נעה ארד יאירי – בטון, סיליקון 6.קתרינה קנייפ וזהר גוטסמן – ברונזה 7.פלסטר/ אפרת איל – קרמיקה 8.lego-Land / דפנה ילון – אדמה עבודות נוספות על החומה: A.אין-איש / נעה ארד יאירי, 2011 B.מדרגות קיארה III / מתן ישראלי, 2010
IRAN

המרכז לתרבות פרסית

המרכז לתרבות פרסית הינה יוזמה שהחלה כשיתוף פעולה בין האמן מתן פנקס ומסעדת ״אוכלים בשוק״ כחלק מפרויקט ״בניין שהוא עיר חדשה״ שהחל ב 2018 בתמיכת …

חלון לעירוניות חדשה

ArtBnB 2018

ArtBnB 2018

Jerusalem 9-20.12.2018 20 אמנים נבחרים מהעולם עוברים לגור בירושלים לשבועיים של אמנות מסביב לשעון. הם הצטרפו ל־21 אמנים מקומיים ליצירה במרחב, מפגשים, סדנאות ותערוכת שיטוט …

שבעה גגות

שבעה גגות # שבעה ימים # שבעה מבטי על אמנותיים על ירושלים

גגות. הם תמיד שם. מעלינו. מעל ומעבר פתח לכם דלת לגגות שביומיום נעולים על סורג ובריח. הוא הציע לכולנו להרים את הראש, להניף את המבט, …

מציון תצא חורשה

מציון תצא חורשה

"המחשבה שהובילה להקמת חורשה בכיכר ציון הגיע מתוך הבנה פשוטה שהטבע, סודותיו וכוחו הם בדיוק הריפוי שהכיכר זקוקה לו. שהעיר ואנחנו כולנו משוועים לו. רבים …

אפס בית אדמה - Zero Home Soil

אפס בית אדמה – Zero Home Soil

עץ הבשורה מטיל ביצה – מאמר של אפי בת אילן>> אנגלית בהמשך ~ English follows אפס.בית.אדמה. מיצג של האמנית תמי צרי על גג בניין כלל, …

הקוביה הלבנה

הקוביה הלבנה

עבודה של דפנה ילון, אמנית על פני האדמה 15.10.2015-25.10.2015 אוצר: מתן ישראלי במשך 10 ימים תוצב הקוביה הלבנה ברחבת בניין כלל על תל אדמה. הקוביה, …

נקודת המפגש: מתחת לגשר

נקודת המפגש: מתחת לגשר

כשחושבים על ירושלים – חושבים על מפגש. מפגש של תרבויות, עמים, שפות, ריחות וטעמים שמזה אלפי שנים מתערבבים, נאבקים, מתמזגים, הופכים לקסם הגדול שאיש לא …

פרויקט האריחים הירושלמי

פרויקט האריחים הירושלמי

תערוכת קבע במדרחוב אגריפס פרויקט האריחים הוא תערוכת קבע במדרחוב אגריפס שנוצרה בשיתוף עם הציבור הירושלמי. טקסטורות חדשות אשר מורכבות מדגמים של אריחי רצפה ישנים, …