איציק אטיאס הוא אמן, ממציא פטנטים ויליד שכונת מוסררה. בנערותו, כשקמו הפנתרים – מיד זוהה הכישרון שלו לצבע וצורה ובמהרה הוא נודע כצייר השלטים של הפנתרים. ללא לימוד מסודר ובתנאים הלא פשוטים (בלשון המעטה) ששררו אז, הצליח לפתח את הכישרון שלו עם סגנון יחודי משלו או כמו שהוא מעיד על עצמו – “אני שייך לזרם הנאיבי”.
אפשר גם לומר שאיציק הוא הצייר שגר הכי קרוב ללוע”ח – ממש בית אחד ליד.
האתגר של הלוע”ח שלרוב היוצרים הוא הפורמט הגדול ביותר עליו עבדו – לא חדש לאיציק שרגיל לעבוד על קירות בעלי ממדים: אם אלו קירות של מועדונים ובארים עליהם צייר בשנות ה70 וה80 או על קירות התחנה המרכזית החדשה בירושלים. מעטים מבין הממהרים לתפוס את האוטובוס יודעים שהסמטאות והרחובות, הבתים עם הגגות האדומים – הם כולם ציורי שכונת מוסררה של איציק – כמו רבים מבין דורו, מוסררה של ילדותו היא מקום שבו הקסם מהול בעצב ובקושי, השמחה שזורה בשקט של אבן וגבולות.
אל איציק פנינו כבר לפני שנה אבל לקח זמן עד שהדברים הבשילו לכדי ציור – זה היה חייב להיות מדויק עבורו. כשהתחלנו לדבר על הקמת באסטת אבטיחים, ממש כמו אלו של פעם – החלו הזכרונות לצוץ ואיתם ההשראה. “השטח הירוק”, שמה של העבודה הוא הכינוי שקיבל האזור שבין לבין, המרחב שבו הוקמו הבאסטות. אם בשל הברזנטים הירוקים שסוככו על האבטיחים או בשל הצמחייה העבותה שעוד צמחה מבין הריסות הבתים, לפני שאלו האחרונים פינו את מקומם לכביש, רכבת וחניון.
הציור עצמו משלב את זכרון העבר עם באסטות משוק מחנה יהודה של היום, כאשר מנהל הבאסטה הוא קוקו דרעי, שגם שימש כמנהל הבאסטה “בין ירוק לאדום”. כשהדברים האלו כאן נכתבים, באיחור של כמה שבועות, אחרי שהבאסטה נסגרה וכבר מרגישים את הסתיו האוויר – נותר הציור של איציק כמזכרת מתוקה המשלבת את טעמם של האבטיחים והדי החאפלות שהיו עם זכרונות ילדות ותחושה ציפייה לקיץ הבא.
