תאריך יצירה: יום ה’, 2012-10-25
דיאלוג בין נפש האדם למרחב.
האדמה והאדם מתגלמים כאחד וכל צד מעיד כראי על זה שמולו.
המציאות הפיזית חורטת אותותיה בנפש, משאירה צלקות באדם באדמה.
הקיץ הקשה חורך את המבט, מביא עמו את עוצמת השמש האין סופית לסמטה הירושלמית הקטנה.
קישורים רלוונטיים:
לאתר של אסף עזרא