projects

מציון תצא חורשה

מציון תצא חורשה

“המחשבה שהובילה להקמת חורשה בכיכר ציון הגיע מתוך הבנה פשוטה שהטבע, סודותיו וכוחו הם בדיוק הריפוי שהכיכר זקוקה לו. שהעיר ואנחנו כולנו משוועים לו. רבים הצטרפו למחקר לקראת הפרויקט מתוך תחושת בטן שחובה עלינו ליצור עיר אחרת”. מתן ישראלי על הפרויקט “מציון תצא חורשה” של מוסללה במסגרת הפסטיבל “מקודשת”

צילום: תומר זמורה

נתחיל בהצהרה: כל מה שאני עושה, כל פעולה שאני משקיע בה דמיון, זמן וחשיבה –

יש הרבה רגעים שבהם עולה המחשבה לעזוב את עיר האבן המקוטבת ולגדל את בני במרחבים פשוטים והרמוניים יותר, טובלים בירוק, עם קהילות קטנות של אנשים חייכניים. ועדיין אנחנו כאן, קמים בכל בוקר ויוצאים אל העיר, מנסים לפעול על-פי האמרה “חיה את השינוי שאתה רוצה לראות בעולם”. מדי בוקר שנינו עולים על האופניים, עוברים דרך אתר הבנייה של מתחם קמפוס בצלאל החדש במגרש הרוסים כדי “לראות טרקטורים!”, ממשיכים לבקר את חתולי סמטת אריסטובולוס וחוצים את כיכר ציון בדרך לגן. בבוקר אנחנו חוצים את הכיכר ממזרח למערב, אחר הצהריים חוצים בכיוון ההפוך. הדגש הוא על חוצים. כמעט שלא משתהים, לא עוצרים, לא יושבים ולא פוגשים. קצת מוזר, והרי זאת כיכר העיר.

גן עדן נסגר – הקימו עליו חניון 

כיכר ציון היא במובן מסוים שטח הפקר, או אולי שטח שהופקר. לא תמיד היה זה המצב. תהליך שקיעתה של הכיכר החל בשנות ה-70, כחלק מתהליך שעבר מרכז העיר כולו. הסיבות לו רבות: החל מההתפרשות המוטרפת של ירושלים אחרי 67′, דרך פתיחת קניונים שהתחרו בחנויות של מרכז העיר, האינתיפאדה, וכלה ברכבת הקלה. אבל השקיעה הזו היא גם חלק משבר גלובלי, שבר שכל תושבי הערים באשר הן מכירים, וכמעט מקבלים כמובן מאליו. כולנו חווים אותו על עורנו מדי יום. עשן המכוניות נדבק בנו וחודר לריאות. אוזנינו כבר השלימו עם הרעש הבלתי פוסק, עם הדפיקה והקדיחה שהן הקצב, עם הניכור וההזנחה, עם האפור.

אנשי העיר הולכים מהר, יודעים איך לחמוק ממכוניות, להלך בצלם של בניינים גבוהים כדי לחמוק מהשמש הקופחת. לחצות רק באור ירוק. בתוך קרון הרכבת, דחוסים, להימנע ממבט בעיניו של זר. מים מתוך בקבוק פלסטיק או מכשירי טיהור. אוכל עטוף פלסטיק, גם הוא ממקור רחוק. ועדיין, למרות כל הקדמה והתחכום – אותו שבר או מחיצה שיצרנו בינינו לבין הטבע מתמוססים בן-רגע כאשר ניצב בפנינו עץ בן מאות שנים, עומד שקט במקומו, שורשיו מעמיקים לתוך הסלע, ענפיו מיתמרים אל רוחות השמים. משהו בנו נרגע. נרגע לרגע הדחף הבלתי נשלט להיחפז, להשיג ולצבור. לשלוט ולכבוש.

תחילתה של העבודה “מציון תצא חורשה” בשבר הזה, ובכיכר שמבחינות רבות מהדהדת אותו במלוא כאבו. בזיכרון הקולקטיבי של ישראלים רבים הכיכר מתקשרת עם אירועי שנאה ופיגועים, הפגנות אלימות ונאומים כוחניים של גברים לבנים על מרפסות. בזכרוני האישי, שגם הוא קולקטיבי במידה מסוימת לבני דורי, מתווספות גם חוויות של שכרות וסוטול – דומות למראות שתזכו לראות בימי חמישי או מוצ”ש בלילה, כאשר אלפי בני נוער שאיבדו את דרכם ואלכוהול וסמים הופכים לנחמתם חוצים את הכיכר בחיפוש אחר מפלט. מעטים שמים לב לשבעת עצי הדולב הגבוהים שבה, מעטים אף יותר זוכרים את עץ האקליפטוס הקשיש שנגדע, רק משום ששורשיו הפריעו לרכבת הקלה.

צילום: אריק פוטרמן

המחשבה שהובילה להקמת חורשה בכיכר ציון הגיע מתוך הבנה פשוטה שהטבע, סודותיו וכוחו הם בדיוק הריפוי שהכיכר זקוקה לו. שהעיר ואנחנו כולנו משוועים לו. רבים הצטרפו למחקר לקראת הפרויקט מתוך תחושת בטן שחובה עלינו ליצור עיר אחרת, לחשוב עיר חדשה שבה השילוב עם הטבע לא מתקיים כחלק מפסטיבל או כמופע חד-פעמי. העיר הזאת עדיין לא כאן, ואנחנו גם לא יודעים את הדרך אליה – אבל אנחנו יודעים להגיד את מה שהלב חסר, חשים את החלל שנוצר כמו כאבי פנטום באיבר שנכרת אך עדיין מתגעגע לתחושה שהוא חלק מהאחדות, מהקיום, הבריאה או הטבע. מקודש. מקודשת…

“לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותן” (אלברט איינשטיין)

הדימוי שעימו התחלנו היה יער על גלגלים. מצד אחד חורשה שתביא עימה את איכויות הטבע , ומצד אחר משחק דינמי, משתנה בהתאם לשעות היום והלילה. אחרי מחקר קצר הבנו שכבר היו בעבר עצים על גלגלים – אפילו בארץ. כבר באירופה הקלאסית היו מגדלים עצים במיכלים ומעבירים אותם לחממות שיגנו עליהם מהקור, כפי שקורה עדיין בימינו בגני ורסאי שבצרפת.

בשנת 2008 יצר משרד האדריכלים NL בהולנד יער של 100 עצים בעגלות סופרמרקט, ב-2010 הוצג “יער נודד” בביאנלה לאדריכלות הנוף העירוני בבת-ים (תכנון ועיצוב: אד וול, מייק דרינג, יעל בר-מאור). הבסיס הרעיוני בשתי הפעולות זהה, אבל הביצוע נשאר סכמטי, מעין סקיצה בממדים מלאים. נוסף לכך, וכאן אני מסתכן בלהישמע בור מתנשא, נראה שהצרכים של העצים לא נלקחו בחשבון לטווח ארוך. מעניין אם הם עדיין צומחים להם, והיכן.

בשנת 2015 הציג האמן סלסט בורסיי-מוניוט (Céleste Boursier-Mougenot) את העבודה “rêvolutions” – כמה עצים שנעו באטיות כחלק מהביתן הצרפתי בביאנלה של ונציה (גילוי נאות: את העבודה גילינו רק עמוק לתוך הפרויקט, ומזל שכך; יש בה כל-כך הרבה חוכמה ויופי, שהיא כמעט שיתקה אותי ליומיים). למזלנו, בתחום שאליו ניתן לשייך את הפרויקט – יצירת מקום (PlaceMaking) או ריפוי עירוני (Urban Healing), השאלה היא לא “מי היה ראשון?”, אלא “מה יהיה מדויק ונכון למקום ולזמן שבו בוחרים לפעול?”, בדומה לרופא שלא חשוב לו שהתרופה אינה על שמו, אלא שהצליח לעזור לחולה להחלים, ועצים הם ללא ספק תרופה רבת עוצמה.

אבל עדיין נותרת שאלת הזמן והמקום – כיכר ציון, ספטמבר 2016. רמז ראשון הגיע מההבנה שהכיכר היא שטח הפקר (No-Man’s Land). אחד המאפיינים של שטחי הפקר הוא שהם מדירים מהם את כל מי שאינו man, כלומר את ההופכי לגבר: האשה, החיה, הזקן והילד. מכאן שאם נצליח ליצור מרחב שבו ילדים ישמחו לשחק, נשים ירגישו בטוחות, זקנים ייהנו לשהות ולשבת בו וחיות ימצאו בו מפלט – נצליח להפוך את הNo-Man’s Land ל-All-Man’s Land.

צילום: אריק פוטרמן

הבנה נוספת עלתה מתוך העובדה ששטחי הפקר נוצרים לרוב על-ידי גברים, כתוצאה ממלחמות, שהן יצירה גברית עמוסת טסטוסטרון ואגו. אם נרצה לפעול באופן שונה, אנו זקוקים להובלה נשית ביצירת המרחב. התחלנו בחיפוש אחר אדריכלית או מעצבת שתצטרף להובלת הפרויקט – לא דבר ברור מאליו, כי עולם האדריכלות עדיין נשלט ברובו על-ידי גברים. לבסוף הגענו אל לילך שטיאט, שבשיחה הראשונה בטלפון אמרה: “אני לא מתכננת מבני קבע – רק מבנים ארעיים”. בינגו.

בשלבי התכנון הראשוניים זיהינו שיש לנו בעיה: אנחנו לא רוצים ליצור חורשה של עצים שהחומר שמחפה אותה הוא מלאכותי כמו פלסטיק, מסיבי ומנוכר כמו ברזל ובוודאי שלא לוחות של עץ, כמו שנאמר “לא תבשל גדי בחלב אמו – ולא תחפה עץ בחברו”. התשובה היתה מתחת לאף שלנו כל הזמן, או יותר נכון – בתוך קבוצת מוסללה: דפנה ילון, אמנית על פני האדמה. בעזרת היכולות של מרכז אדמהיא בהובלתה, החלטנו לחפות את החורשה כולה באדמה. מרבית האדמה המשמשת את העבודה הגיעה מאזור ירושלים (אדמת טרה-רוסה), ממערב העיר (חוואר-מוצא) וממזרחה (אבן-גיר), נוסף לאדמת הנגב (ממשית). עבודת ההקמה נמשכה יותר מחודש, ועשרות ידיים עובדות ואוהבות היו שותפות לה.

הבנה נוספת הגיעה מהרמה התפעולית – אם העצים נמצאים בתזוזה, אי-אפשר לפרוש ביניהם טפטפות, משמע ההשקיה תהיה ידנית. כלומר: יהיו לנו ברז וצינור מים בכיכר. ואם כבר מביאים מים לכיכר, למה שלא נשקה גם את בני-האדם? אבל כבר היו “מים” בכיכר: עבודתו הפחות ידועה של האמן מיכה אולמן, חתן פרס ישראל, הוצבה בכיכר ציון ב-1996 כחלק מהתערוכה “סימנים” במוזיאון ישראל. אולמן הטביע את יד ימינו (“אם אשכחך ירושלים”) על מכסה השיבר הראשי של המים בכיכר. את שמאלו הטביע האמן על מכסה דומה בעיר העתיקה, ברחוב האחים שברובע הנוצרי, כשהמסר פשוט וברור: מים מחברים את כולנו, מזרח ומערב, נוצרים, יהודים ומוסלמים וכל יצור, חי או צומח.

כדי להתחבר ל”מים” שכבר קיימים בכיכר יצרנו את “אמת המים”. הזמנו את האמן אמיר באומפלד לפסל אותה בגזע עץ ברוש בן 120 שנה, שנגדע לאחרונה כחלק מהקמת הקמפוס החדש של בצלאל בהר הצופים. מים החלו לזרום ולהתנקז אל בין חורי האצבעות של יד ימינו של אולמן… הוספנו כוסות מים רב-פעמיות מפח, שמחזירות לנו את התחושה של חומר וקרירות של מתכת. הטקסט על הכוסות נכתב בשלוש שפות. בעברית יש גרסה בלשון זכר ובלשון נקבה:

“התבוננות בחצי כוס מים:
מלאי את כוס המים עד סופה.
מצאי מקום ישיבה ברחבי הכיכר, שבי בתנוחה נוחה. גו זקוף.
שאפי שלוש נשימות עמוקות, כל נשימה עמוקה מקודמתה.
נשפי את האוויר החוצה דרך האף.
התבונני בכיכר, באנשים, בעצים ובצמחייה.
קחי לגימה של מים, החזיקי את הכוס ביד ימין ועצמי את העיניים.
הקשיבי לנשימה, לכניסת האוויר וליציאתו.
בכל פעם שהמחשבה מוסחת – קחי לגימה נוספת של מים וחזרי אל הנשימה.
אם העיניים נפקחות, מבחירה או בגלל אילוץ, קחי שאיפה נוספת
והתבונני בכיכר שנמצאת בתזוזה.
חזרי לעצום עיניים, קחי לגימה והקשיבי לנשימה.
כשתגיעי לנקודה המשוערת שבה שתית את מחצית כמות המים –
פתחי עיניים.
את חצי הכוס המלאה או את חצי הכוס הריקה תני לעץ או לצמח שישבת לצדו.



עצים על גלגלים? 

אחד הדימויים שהובילו את הפרויקט היה “רכבת העצים” – אותו רגע שבו העצים יתגלגלו במורד רחוב יפו מבניין כלל ועד כיכר ציון. הזמן היחיד שאירוע כזה יכול לקרות בו הוא לפנות בוקר, בשעות הקטנות שבהן הרכבת הקלה אינה פעילה. דימוי נוסף שעלה הוא של פעימה.

אם דימינו את כיכר ציון ל”לב עירוני”, הרי שצריך גם לגרום ללב לפעום. הפעימה היתה אמורה להיות מקצב יומי, סידור של הכיכר מדי בוקר למצב שבו העצים מכונסים, כאשר במהלך היום תושבי העיר מזיזים את העצים ברחבי הכיכר ומשנים את התצורה שלהם בהתאם לצרכיהם המשתנים.

ועלו גם דאגות וחששות בנושא התזוזה. כמה מהן היו ברמה הפרקטית – האם אכן אפשר לדחוף ולהזיז עצים, על כל משקלם, ברחבי הכיכר? כמה אנשים דרושים לכך? האם שיירת העצים לא תהפוך למבצע צבאי לוגיסטי מורכב? היו גם חששות ברמה האגרונומית – עצים מכוונים את עצמם לפי השמש וכיווני האור והצל. תזוזה וסיבוב יכולים לשגע את המערכות הפנימיות שלהם.

חששות אחרות היו ברמה האתית והרוחנית. כל מהותם של העצים היא בחיבור לקרקע וביציבות. מי אנחנו שנזיז אותם, נגלגל אותם ונהפוך אותם למשחק עירוני? האין זאת זילות של הטבע? האם זאת אינה בדיוק אותה תנועה שכנגדה אנו יוצאים? ברור לנו שהטכנולוגיה לצדנו ושכל מה שנבחר לעשות אפשרי – אבל האם לא זה בדיוק הגורם לתחושת השבר – הנתק מהטבע, ההיבריס האנושי שמאפשר לנו לשנות סדרי עולם ולשחק בתפקיד הבריאה בלי שנבין את המערכות המורכבות וההשפעות של מעשינו? הרבה דיונים, התלבטויות ואף ויכוחים סוערים התקיימו סביב נושא תזוזת העצים. אנו מקווים שהתשובות שבחרנו הצליחו לבטא את מה שבלבנו.

צילום: הדר בשארי

הנחה מרכזית: אנחנו לא יודעים.

אנחנו לא יודעים איך לחיות בעיר ועדיין להיות מחוברים לטבע – ולעומת זאת העצים עושים זאת בפשטות. אין להם דילמות או שאלות קיומיות. צומחים. אם נצליח רק לרגע לצאת מתפיסת האדם כנזר הבריאה ולהביט בעצים כשווי ערך לנו, כיצורים חיים שיכולים ללמד אותנו רבות, נוכל ללמוד מהם את מלאכת העמקת השורשים, ההסתפקות בקיים ובאפשרי, את מצוות נתינת הפרי לכל דורש, ההצללה והנדיבות לאין קץ.

מכאן בחרנו לקיים את שיירת העצים כטקס, ולא כהפקה או מצעד צבאי. בליווי נגינת חליל התכנסנו כל השותפים לביצוע ולרעיון, מתוך כבוד לעצים, מתוך דממה ורגע של הכנעה בפני ישויות שאנו מלווים בדרכן אל הכיכר. בכיכר עצמה סידרנו את העצים בסידור אחד שבו העצים קבועים, ואילו האלמנטים הנוספים (ספסלי האדמה) ניתנים לתזוזה. לא הזזנו עצים שלא לצורך. ויתרנו על פעימה יומית. הסידור יצר מרכז, קרחת יער שמאפשרת מצב של התבודדות וגם מפגש אינטימי בלב ההמולה.



תזוזה שכן לצורך – תכנון קבע לכיכר ציון

במקביל לתהליך תכנון “מציון תצא חורשה” קיימו עיריית ירושלים וחברת עדן תחרות אדריכלית לתכנון מחדש של כיכר ציון. ההחלטה על הזוכים נפלה, במקרה או שלא במקרה, קצת אחרי שהחורשה שלנו מילאה את הכיכר. ועדת השיפוט בחרה בהצעה דומה באופן מדהים לחורשה שלנו. אפילו שם ההצעה – “קרחת יער” – היה כשמו של אחד המרכיבים בתכנון שלנו. בדיעבד התברר שרוב חברי ועדת השיפוט הגיעו לראות את הכיכר, ומן הסתם התרשמו לטובה מהפשטות והמיידיות שבהן העצים משנים את האווירה.

נפתחה כאן הזדמנות ייחודית – ובתוך כמה שעות מרגע שנודע על הזכייה הצענו לאדריכלים הזוכים (מיה עתידיה, מעין טוקי-כרמל ותמיר מנצור-כרמל) לסדר את העצים והחורשה כולה לפי הרעיון שלנו. ככה יוכלו לדמות כיצד המקום ירגיש בעקבות השינויים שהם מתכננים. לא זכור לי מקרה דומה שבו אדריכלים זוכים בתחרות, ולאחר כמה שעות כבר יש דגם 1:1 שמציג את התוכנית החדשה לציבור. לצורך ההצבה החדשה היה צורך כמובן להזיז את העצים – אך המטרה היתה ראויה וחשובה דייה.

אחרית דבר: העצים חזרו בשלום כולם אל הגג של בניין כלל, ואנו מקווים שפה יבלו את ימיהם עד לזקנה מופלגת. אפילו ערכנו לא מזמן קטיף תפוחים שגדלו בגבהים.

בכיכר ציון, שחזרה לריקנותה, נהיה לי יותר ויותר קשה לעבור. ברור לי יותר מתמיד שיש עיר אחרת – אם רק נמצא את הדרך אליה.

פרויקט משותף של מוסללה ועונת התרבות במסגרת פסטיבל “מקודשת” בתכנון של אדריכלית לילך שטיאט
המנהל האמנותי של מוסללה: מתן ישראלי
המנהל האמנותי של “מקודשת”: איתי מאוטנר
אדריכלית: לילך שטיאט
ניהול הפרויקט: אייל לויט
מפיק בפועל: קובי פריג’
בנייה ופיסול באדמה: מרכז אדמהיא בהובלת דפנה ילון
חקלאות עירונית: מרכז גג-עדן בהובלת אלה גיל
בניית קונסטרוקציות: שביט ירון
ליווי אגרונומי: עופר גרינוולד
אמת המים: אמיר באומפלד

מציון תצא חורשה

מציון תצא חורשה
IRAN

המרכז לתרבות פרסית

המרכז לתרבות פרסית הינה יוזמה שהחלה כשיתוף פעולה בין האמן מתן פנקס ומסעדת ״אוכלים בשוק״ כחלק מפרויקט ״בניין שהוא עיר חדשה״ שהחל ב 2018 בתמיכת …

חלון לעירוניות חדשה

ArtBnB 2018

ArtBnB 2018

Jerusalem 9-20.12.2018 20 אמנים נבחרים מהעולם עוברים לגור בירושלים לשבועיים של אמנות מסביב לשעון. הם הצטרפו ל־21 אמנים מקומיים ליצירה במרחב, מפגשים, סדנאות ותערוכת שיטוט …

שבעה גגות

שבעה גגות # שבעה ימים # שבעה מבטי על אמנותיים על ירושלים

גגות. הם תמיד שם. מעלינו. מעל ומעבר פתח לכם דלת לגגות שביומיום נעולים על סורג ובריח. הוא הציע לכולנו להרים את הראש, להניף את המבט, …

מציון תצא חורשה

מציון תצא חורשה

“המחשבה שהובילה להקמת חורשה בכיכר ציון הגיע מתוך הבנה פשוטה שהטבע, סודותיו וכוחו הם בדיוק הריפוי שהכיכר זקוקה לו. שהעיר ואנחנו כולנו משוועים לו. רבים …

אפס בית אדמה - Zero Home Soil

אפס בית אדמה – Zero Home Soil

עץ הבשורה מטיל ביצה – מאמר של אפי בת אילן>> אנגלית בהמשך ~ English follows אפס.בית.אדמה. מיצג של האמנית תמי צרי על גג בניין כלל, …

הקוביה הלבנה

הקוביה הלבנה

עבודה של דפנה ילון, אמנית על פני האדמה 15.10.2015-25.10.2015 אוצר: מתן ישראלי במשך 10 ימים תוצב הקוביה הלבנה ברחבת בניין כלל על תל אדמה. הקוביה, …

נקודת המפגש: מתחת לגשר

נקודת המפגש: מתחת לגשר

כשחושבים על ירושלים – חושבים על מפגש. מפגש של תרבויות, עמים, שפות, ריחות וטעמים שמזה אלפי שנים מתערבבים, נאבקים, מתמזגים, הופכים לקסם הגדול שאיש לא …

פרויקט האריחים הירושלמי

פרויקט האריחים הירושלמי

תערוכת קבע במדרחוב אגריפס פרויקט האריחים הוא תערוכת קבע במדרחוב אגריפס שנוצרה בשיתוף עם הציבור הירושלמי. טקסטורות חדשות אשר מורכבות מדגמים של אריחי רצפה ישנים, …