התערוכה "ובליבה חומה" עוסקת בשאלה האם גדר טובה מייצרת שכנות טובה? Good fences make good neighbors, או אולי להפך, מונעת מאיתנו לראות ולפגוש את האחר, את השכן ?

שמונה אמנים הוזמנו ליצור עבודות חדשות, שתשולבנה בחומת מוסררה.

מדובר ב"חומה נשכחת" . חומה נמוכה, מצופה אבן, כמעט בלתי נראית לנהגים החולפים על פניה, ואף על פי כן – מדובר בחומה שהסיפור שלה הוא הסיפור של ירושלים החדשה והחצויה, או של ירושלים המאוחדת לנצח נצחים כל אדם והבחירה שלו.

 

 photo by nir shaanani 84

 

תחילתה של החומה בסופה של מלחמת העצמאות, ב-48, כאשר משה דיין ועבדאללה א- תל נפגשו באחד מבתיה ההרוסים של שכונת מוסררה. הם מתחו בעפרונות עבים קווים על מפה ותחמו את השטח שלימים יקרא "שטח ההפקר" , השטח שמפריד בין מזרח לבין מערבה ,ואיננו בשליטת אחד הצדדים. הקו האדום שסימן דיין עבר בתואי רחוב הע"ח, אך החומה שתחמה את השטח הישראלי נבנתה בתוך שטח ההפקר, מספר מטרים ממזרח לרחוב הע"ח.

.

הפסקת האש "הזמנית" נמשכה 19 שנה והקו הזמני הפך לגבול קבע בין שתי המדינות, בחלקו הוצבו גדרות תיל ובחלקו חומות בטון גבוהות. מוקשים פוזרו בשטחי ההפקר וכל הנכנס סיכן את חייו .

מיד אחרי 67 נפלו החומות והשטח המאיים היה לשטח של חיבור ושל חיים – מרחב אזרחי חדש שמוקם על חורבות בתים הרוסים. האזור לא עבר תכנון – הוקם מתוך הצרכים והאפשרות של הרגע, העכשיו. באסטות אבטיחים לצד שווקים, מסעדות פועלים ומאפיות הפתוחות ללא הפסק , חיי לילה תוססים שלזמן קצר היו מרכז הבילוי של העיר. תמימות מתוקה שלא תחזור.

 

במקביל לפעילות הספונטנית, הזמינה עיריית ירושלים תוכנית מתאר מהאדריכל משה מרגלית. מטרות התוכנית היו להשליט סדר בכאוס ולפתח תשתיות נחוצות.

מרגלית ואנשי משרדו בחרו להתייחס למרחב כאפשרות לחיבור בין שני צידי העיר, בתקווה שאדריכלות של שלום תייצר גם אווירה של מפגש ושיח. בתוכנית שהציגו יצרו שלושה צירי רוחב המחברים בין מזרח ומערב, מאפשרים מעבר ללא תחושת גבול: טיילת על חומה מוגבהת ובה שבעה שערים, המקשרת את רחוב הנביאים עם שער שכם, כביש שקוע ומעליו מבני ציבור המיועדים לתושבי שני הצדדים, אקוודוקט מים, שוק רוכלים ועוד. אך האידיליה הזאת לא עמדה במבחן המציאות ולא תאמה את רצונם ואת צרכיהם של התושבים במערב העיר.

 

בשנות ה-80 מוסררה כבר לא אותה שכונת עוני מוכת צרות שהיתה – הפנתרים שיצאו ממנה בשאגה הביאו לכך שקולם של תושביה ישמע. נציגי התושבים טענו שהתוכנית אינה מביאה בחשבון את רצונם להמשיך לחיות בבטחון הקהילתי שאליו התרגלו במשך השנים גם כשהיו תחת איום של ירי צלפים והפגזות. תחושת הבטחון האישי והקהילתי היתה גבוהה בשל היותם סגורים מכל עבר – ואותה רצו לשמר. כשוותיקי השכונה נזכרים באותן שנים הם חוזרים לכך שדלתות הבתים מעולם לא ננעלו…

 

טענות אלה הביאו לשינוי התוכנית – הטיילת על החומה נעשתה חומה נמוכה שעוברת על תוואי הגבול כמעט בדיוק. מצפה תומר, הוא תזכורת כואבת לאותה תוכנית, נמצא במקום שבו היתה אמורה להיות העלייה לטיילת התצפית. את שבעת השערים שתוכננו לחומה – סגרו בקירות בטון ואבן…

מאז הוקמה החומה חלפו יותר מ-30 שנה, רבות מאבני הציפוי החלו נופלות, והבטון והסדקים שמתחתן נחשפים. השלמת האבנים החסרות בחומה יכולה להקרא כפעולת השלמה עם מצב קיים כשבאותה נשימה זו קריאה להתבוננות מחודשת במציאות ובחומות אותן בנינו סביבנו.

 

האמנים והעבודות בתערוכה, מצפון לדרום:

1.גודר לשון / טליה טוקטלי – זכוכית, אבן, אור   

2.אומפלוס / פיטר יעקב מלץ – בטון לבן

3.שיירת גמלים / תמר פייקס – קרמיקה, צבע אקרילי

4.מראה-מראה / רות ברקאי – מראה, בטון

5.עניינים של צבע / נעה ארד יאירי – בטון, גבס פולימרי, מסמרים

6.חתך גאולוגי /  קתרינה קנייפ וזהר גוטסמן – ברונזה

7.פלסטר/ אפרת איל – קרמיקה

8.lego-Land / דפנה ילון – אדמה

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

clear formPost comment