"שערי בינה" – יעל בוכבינדר-שמעוני

יעל היא אמנית וחברה בקבוצת ״סטודיו משלך״ שפעלה במסגרת תוכנית הרזידנסי של מוסללה ב2016.

אמנות ובית כנסת – שילוב זה מעלה בעוצמה את השאלה: האם יש נקודת ממשק בין עולמה של האמנות העכשווית ושפתה לבין אלו של בית הכנסת?

אל מול שאלה זו, הצעתי תשובה משלי בבית הכנסת "בני משה" בבניין כלל.

ההצעה נבעה מממשק אחר שעורר את תשומת ליבי בתקופת לימודיי בבצלאל. בתקופת לימודי האמנות שלי למדתי במקביל בבתי מדרש לנשים, ועסקתי הרבה בגמרא, הלכה וספרים רבים נוספים מארון הספרים היהודי. שמתי לב לכך שכמעט בכל ספרי הקודש אותם פתחתי קיים עמוד שער, שער שבו מופיעים תחריטים מרהיבים ומגוונים.

התחריט המופיע בעמוד השער, הוא עצמו תחריט של "שער". פעמים רבות הדימוי הוא של שער ארכיטקטוני ממשי, ופעמים אחרות רואים ווריאציות על נושא השער הממשי העושות שימוש בחירות של מדיום הדו-ממד ליצר שערים "פורחים באוויר" ללא צל של מחויבות כלפי כוח משיכה.

תחריטים אלו נוצרו כנראה על ידי אמנים שאינם יהודים, כפי שעולה מהדמויות המופיעות בשערים אלו הנושאות סממנים נוצריים מובהקים, וכן מהידיעה שנדיר עד מאוד למצוא בתקופות אלו יהודים בתחומי האמנות הפלסטית. אך למרות מקורם הלא יהודי של שערים אלו, ברגע שבחרו המדפיסים בשער מסוים הופך שער זה להיות מזוהה כפתח לקודש.

אוצר שערים אלו מהווה למעשה מעין "תת-מודע אסתטי" של עולם הלימוד והתפילה היהודי. גם אם רוב חברי קהילת הלימוד והתפילה לא מתעכבים להתבונן בשער בהעמקה, השער נחרט בתודעתם בעקבות מאות אלפי הפעמים שעיניהם רפרפו על פניו.

העבודה "שערי בינה" היא עבודה אחת מתוך סדרה של עבודות בהם אני מנכיחה את ה"תת-מודע האסתטי" של קהילת התורה והתפילה ומנסה לצעוד על הגשר האסתטי שנוצר כדי להקשיב ולאפשר מגע בין אמנות עכשווית לבין בית הכנסת ובית המדרש.

ב״שערי בינה״, המהלכים האמנותיים עדינים ולכן עשויים להיות סמויים מהעין המרפרפת. אפרט בכתב חלק מהמהלכים הקיימים בעבודה אך אשאיר חלק מהם נסתרים, בבחינת "תורה שבעל פה".

המהלך הראשון: הבחירה של השער

כפי שציינתי, מאגר של עשרות שערים קיים בדפוסים, ובכל עבודה מתעוררת השאלה באיזה שער לבחור. השער שבחרתי לבית הכנסת "בני משה" הינו שער "רך" יחסית בעיצובו, אך "רכותו" אינה מורידה מהרושם העז שהוא מותיר אחריו. בשער מופיעים שני מוטיבים מרכזיים – מוטיב הצדף המרמז על עולם המים, ומוטיב הצמחייה המתפתלת ההופך את עמודי השער ליצורים עם חיים עצמאיים, מלאי תנועה למרות הדוממות והמשקל אותם הם נושאים.

המהלך השני: ההגדלה

הלקיחה של שער הספר והפיכתו לשער ממשי בגודלו ובהקשרו הארכיטקטוני מאפשרת העצמה וחידוד של חווית השער כפתח לעולם, ובמקרה זה המעבר מעולם המסחר של בניין כלל לעולם הפנימי, הבועה הנפלאה שיצרו אנשי בית הכנסת במקום עבודתם. מובלעת קודש בתוך החול. עולם אחר, שהשער מאותת ומנכיח בתוך הקיום של הבניין.

מהלך שלישי: עיבוד – חיתוך והרכבה

כדי להפוך את כל קיר בית הכנסת כחלק מהשפה הפנימית של השער הנבחר, יצרתי מספר ווריאציות המבוססות על השער המקורי. העצמתי את שני המוטיבים המרכזיים, מוטיב העמוד החי ומוטיב הצדף. את העמודים הדגשתי כאלמנט נושא ופותח סביב הדלתות; ואת הצדף כאלמנט פותח תפילה ודיבור ברוזטה דמוית השפתיים בקיר הימני.

שלושת המהלכים נעשו תוך שיח ודיאלוג מתמשך עם אנשי בית הכנסת, ואנשי הכולל הלומד שלמדו בשעות אחר הצהריים בהם ציירתי.

מהלך אחרון שנעשה ביני לבין עצמי היה נתינת שם לעבודה: "שערי בינה", שם שגם הוא נושא בתוכו משמעויות נלוות בעולם הלימוד. העבודה נוצרה בתקופת ספירת העומר, שמונה ארבעים ותשעה יום, כאשר היום החמישים הוא יום השבועות. בתורה שבעל-פה מכונים חמישים ימים אלו כחמישים שערי בינה. הציור השנה היה עבורי חלק מהמסע לקראת השער החמישים, ופתח לי פתח במסע זה, שהסתיים בשיעור תורה שהעברתי בליל החג, כך שעצם התהליך היווה חיבור בין עולם היצירה לעולם הלימוד בחיי. השיעור שהעברתי נשמר איתי לשיחות עתידיות על עבודה זו ומקומה בין העבודות הנוספות, שנוצרו, ושיתחדשו בעזרת ה' בתוך סדרת השערים.