תאריך יצירה:
מאי 2010

 

 

את שוש אני מכיר מבצלאל, כמו דורות של תלמידים שעברו תחת ידיה מכוסות הדיו והצבע, מוסד של אשה אחת –אמנית וידאו והדפס , אוזן קשבת ומייעצת בעלת יכולת נתינה מופלאה. אנו חולקים את אותו שם משפחה, אבל לא זו הסיבה שנוצר בינינו קשר של שיחה וחברות שחורג מגבולות האקדמיה. המחשבה לבוא וליצור עבודה ללוע"ח היא פרי ההכרות הזאת .בחרתי להביא קטעים משיחה עם שוש לגבי תהליך היצירה של העבודה –

 

 

היה לי בראש את הקו הזה באמצע, במובן הכי פשוט של קו התפר. הקו חוצה, נמצא על גבול, מפריד את שני צידי הבריכה אך בכל זאת לא מצליח לבטל את הקיים.כל היתר נבע מהרצון להביא עולם אחר, לא מכאן, כמו תפאורה של ארמון אירופאי, אבל להבדיל, האגם לא פורח אלא יותר שומם עם הגדרות תיל והעורבים שחשבתי שהם זרים – למרות שתוך כדי עבודה באו לבקר אותי הרבה עורבים, כנראה הם ראו את הציור. אז בעצם זה הסתדר טוב, הם כן שייכים לכאן.

 

 

החיה הגדולה היא קונטרה לריבוע. אפשר להגיד שהיא נוצרה ככורח של הקומפוזיציה. לא רציתי חיה ברורה מאוד, כמו נמר או חמור שניתן לשייך לצד כלשהו, היא גם לא באמת צבוע – היא לא בנויה נכון, לא מדויקת טכנית , נשארת לא מוגדרת. יש בה משהו אימהי אבל עדיין מסתורי, היא מצד אחד מובילה את העדר של הכבשים-חמורים, אך מצד שני הם כולם נטועים במקום – הבחירה לעבוד עם שבלונות, מעבר לצורך להשתמש בטכניקות מהירות , יוצרת עדר של חיות זהות, כולן קפואות באותו הרגע.

 

 

אני תמיד יוצרת את הרגע של אחרי השואה, אווירה של אחרי הפצצה, שריפה. זה אני – תמיד ברגע שאחרי השואה. גם בעבודות שאני משתמשת בחומרים אחרים לגמרי, השואה נמצאת כאיזה מסך אחורי, שכבת עשן. זה מזכיר לי עבודה אחרת שלי שהתבססה על הסרט "מסע השחקנים" של תיאו אנגלופולוס – וגם שם הייתה הרגשה שמדובר בשואה למרות שהסרט מתרחש ביוון שאחרי מלחמת העולם השנייה. גם בסרט עצמו – אין קלוז-אפ, הכל מצולם מרחוק, אפשר רק לשמוע את הדמויות אבל בכל זאת מצליחים להכיר אותן…זה כמו בציור הזה.

 

 

.אני שמחה שהצלחתי להתגבר על החששות וליצור כאן – על אף גדרות התיל והעורביםהעורבים, האבן של מכה במרכז ועדיין התושבים אוהבים את הציור. חששתי לבוא לכאן, זה מצריך חשיפה מאוד גדולה לעבוד ברחוב וזה גם מאוד קשה פיזית – אבל בסופו של דבר החוויה מאוד טובה, אנשים כל הזמן עברו והתעניינו, ועובדה שגם היום, שבוע אחרי – עדיין שומרים עליו.

 

 

העבודה בשחור לבן מאפשרת התכתבות ברורה יותר בניגוד לצבע שמשמש כאלמנט סימבולי, זו פעולה שנובעת גם מהתקופה שבה התחלתי לעסוק באמנות,שנות ה70 ותחילת ה80 . אני אשמח לבוא עוד פעם ולצייר בצבע – אז אוכל לומר שהבראתי.

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

clear formPost comment