תאריך יצירה:

2010-05-01

הלכתי לראות את הציור של אסף בשעת לילה מאוחרת.
אני עומדת מול הלוח הצבעוני, ורואה בת מלך דקיקה, שלווה, כמעט נטולת פנים. היא יכולה להיות כל אחת בעצם. כל דבר. מהריבועים קופצים אליי דמעות וגעגוע. חיילי צעצוע. כתר מרחף. יועץ מלך אחד, נטול פנים גם כן, הולך ושואל וישן וישן. מי הוא?
בתחילת הסיפור "מעשה מאבידת בת מלך", ברגע של רוגז, שולח המלך את ביתו האהובה אל "הלא טוב". יועץ המלך, יוצא אחריה למסע ממושך , "בַמִּדְבָּרִיּוֹת וּבַשָּׂדוֹת וּבַיְּעָרִים", שמטרתו למצאה ולהשיבה הביתה.
קודם כל לצאת. בלי לדעת לאן, מתי נגיע, או מה יהיה בסוף. לקחת את הרגליים וללכת. אל תדעי. מספיק לדעת את הכיוון.
בפני היועץ למלך נפרש לוח שחמט. מסתבר ש"הלא טוב" הוא דווקא טיפוס מסודר ומנומס. הוא לא מפריע ולא שואל שאלות. גם יפה אצלו, יש מוסיקה טובה, ויש לו מאכלים טובים להציע. רק תתכבד. הייאוש נעשה טעים. בת המלך מובאת לפני היועץ למלך ומגלה לו סוד: "יש לך דרך להוציא אותי. היא פשוטה מאוד. כל שעליך לעשות הוא לבחור מקום בו תשב שנה, ומשם תתגעגע אליי ותבקש אותי ותצפה לי. ביום האחרון אסור לך לאכול ולשתות וגם לא לישון."

 

צפירת מכונית עזה פוצעת לי את המחשבה. גם אני מתגעגעת. מתגעגעת ללהתגעגע. השעה כבר שתיים לפנות בוקר וזו הצפירה השלישית שאני חוטפת ברחוב הקטן והחמוד הזה. אני מוחה- את בת המלך לא מחלצים בבהלה או בריצה, זה בחיים לא יעבוד. צריך דווקא לשהות,צריך לשתוק. צריך להשתוקק.
זה מזכיר לי את אחת הסצנות מהספר המופלא "מומו", המספר על ילדה קטנה הנלחמת באדונים אפורים מרושעים וקרי רוח, הגונבים את זמנם של בני האדם. זוהי סצינת מרדף- צבא אדונים אפורים מחפש אחר מומו, אחוז טירוף, במכוניות, במטוסים. מומו מצליחה לחמוק מהם כשהיא נדבקת לחברתה הצבה, והשתיים פוסעות כל כך לאט- עד שלא מבחינים בהן…
גם יועץ המלך שלנו ישן. הוא שרד את שנת הציפייה, אך לא גילו לו ש"הכי חשוך לפני עלות השחר", וביום האחרון לישיבתו, הוא מתנחם בתפוח ונרדם. ושוב לוח שחמט, ומבעד לחלומו בכיה של בת המלך ש"בעבור יום אחד" איבד אותה שנית, ושלישית. במטפחת ספוגת דמעות היא כותבת לו שימשיך לחפשה, והפעם- בהר של זהב ובמבצר של מרגליות.
הימים ימי ספירת העומר. בפסח יצאנו לדרך, ועכשיו אנחנו הולכים במדבר. את מצרים אנחנו מכירים היטב וזוכרים טוב מאוד מה השארנו שם. גם מתגעגעים אליה-אחורה. לבשר ודגים ואבטיחים עם גבינה בולגרית. אבל מבקשים מאיתנו להתגעגע קדימה, למה שעוד איננו. געגוע פעיל. טבלת ייאוש ממוספרת שאמורה להיות טבלת ציפייה. האם יש לרצון ערך בפני עצמו? כמה אפשר להשתוקק בלי להגיע?

 

היכן ימצא יועץ המלך את המבצר? הוא בקיא במפת העולם אך מימיו לא שמע על הר שכזה. הוא הולך למדבר. איש ענק שעל גבו סוחב עץ נקרה בדרכו, ויועץ המלך שואל אם ראה או שמע על המקום הנכסף.
אני מטפסת לאט במעלה הרחוב. עוד צפצוף מאחור. הפעם אני מקללת ועולה על המדרכה. לפתע נגלה אליי מתחם העירייה במלוא תפארתו. על גג הבניין הגבוה ביותר, אני מזהה את הענק מהסיפור שלנו. הוא לא סוחב עץ, אבל הוא משובץ בעשרות אנטנות סלולריות וזוהר באדום וירוק. ודאי ממש ברגע הזה, אלפי אנשים שמחפשים את בת המלך שלהם שואלים אותו אם ראה, או שמע, על המקום המופלא הזה, "הר של זהב ומבצר של מרגליות". גם אני פותחת את הנייד שלי- מחכה למעטפה שתהבהב לי על המסך, ותחסוך לי כמה וכמה מסעות. הענק מתנצל- הוא רק יודע מהיכן מגיעות השאלות. הוא מוכן להצביע לי בידיו על הכיוונים- יד ימין מצביעה לקרקע, יד שמאל לשמיים. אני מודה לו וממשיכה ללכת.
יועץ המלך לא מתייאש. כשלא עונים לך, תשאל שוב. ואם גם אז לא עונים, תשאל שוב. ואם אומרים לך שהדבר שאתה מחפש הוא שטות גמורה, אל תאמין להם. ואם הענקים לא יודעים, תשאל את החיות. ואם החיות לא יודעות, תשאל את העופות. ואם העופות לא יודעים, תשאל את הרוח.

אני נשכבת בכיכר ספרא הריקה ומביטה לשמיים. כל האנשים שיודעים מה טוב עבורנו הלכו לישון.
גם פסי הרכבת הקלה הלכו לישון. הציפייה שלא נגמרת התישה גם אותם- גם הפסים זוכרים מנין באו ולא יודעים עוד לאן הם הולכים, אבל הם ממשיכים לקוות. הם מזכירים לי שגם מומו הלכה לאט וככה ניצחה את כולם. ברגע נדיר בא לי לחבק אותם, ואני מתחילה לצחוק- מדמיינת אותם תוקעים את כל העולם, דופקים לנו את התחבורה, הורסים לבעלי החנויות את הפרנסה, מכערים לנו את הרחובות… פסי "רכבת זן" תקועים לנו כמו עצם בגרון- ואולי בכל זאת יש מה ללמוד מהם?
רוח סערה סוחפת את היועץ המלך. במלבן הצבעוני חיילים הפוכים באוויר, לוח השחמט השתגע, בת המלך מרחפת, בן המלך לא נראה באופק, הכתר זורח מלמעלה, דגלים צבעוניים מתנופפים… ובסוף-

 

מי בכלל קבע מה הסוף, אני חושבת לעצמי. כבר שנים שאני שומעת את המילה "בסוף" ומזהה אותה כתעמולה של קוצצי כנפיים. "אבל בסוף איך תגדלי את הילדים שלך?", "אבל בסוף ממה תתפרנסי?", "אבל איפה בסוף תגורו?", "אבל תכל'ס- מה את מצביעה?", וכו' וכו'. זה לא שלא צריך להתפרנס, או לחנך ילדים, או לגור, או להצביע. אני תומכת בכולם תמיכה מלאה. אבל לא מבינה מה "הסוף" רלוונטי לדבר. "הסוף" יהיה כשנמות, וגם בזה אני פחות ופחות משוכנעת. כך או כך, מדוע לבקש את המוות?
צריך לנוע לכיוון, לדעת מאיפה יצאנו, לדעת מה אנחנו מבקשים- יהיה זה הר של זהב, מבצר של מרגליות, או בת מלך אבודה. אנחנו מחפשים אחריה. אם ואיך נמצא? מי יודע. אנחנו תפקידנו ללכת.
"כי צריך לשום שכל וחוכמה להוציאה
ואיך שהוציאה לא סיפר
ובסוף
הוציאה".
תודה לאסף על הציור הנפלא, שהחיה עבורי את המעשיה בצבעים וחלומות – אביגיל דגן

 

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

clear formPost comment