תאריך יצירה:
נובמבר 2010
 
 

 

הספינה של אורלי לא מצליחה לנצל את הרוח במפרשיה ולהפליג, עוגנת בביטחה מוגזמת – חבלים קושרים אותה אל נוף פסטורלי הלקוח ממחוזות ילדותה בגרוזיה (ג'ורג'יה בימינו).

 

 

הטקסט למעלה נכתב בעבור במפות של מוסללה. מנסה בתמציתיות להכניס את האירוע שנקרא אורלי דביר לתוך ארבע שורות קצרות. וכידוע – הכשלון ידוע מראש. לציירים שמגיעים לצייר לוע"ח המפגש עם תושבי השכונה הוא תמיד מעורר, מסקרן ומפרה – לשני הכיוונים. במקרה של אורלי – אפילו יותר מתמיד. לאחר שהבינה איפה הדברים עומדים ומי נגד מי, מצאה את דרכה ללבם של רבים. קפה שחור הביא לה נהג משאית שעבר פעמיים ביום לבדוק לשלומה, הנזירות האחיות מהמנזר סלזניאן שנמצא מעבר לגדר, יצאו לחבק ולספר כמה הציור עושה להן טוב, מזכיר את אירופה שהשאירו מאחור ואפילו אברכים חרדים שלרוב מסיטים עיניים מבחורות לא צנועות – הפעם התקשו להישאר אדישים.
לעתים נדמה שהציור עצמו נדחק הצידה – בין המפגשים החברתיים וההכרויות, והרי זאת הסיבה שלשמה התכנסנו. כמעט שבועיים לקח לאורלי לסיים את הציור – פעמים שבהן היתה מגיעה, שותה קפה, פורסת את כל הצבעים – שיחה שנמשכת קצת יותר ופתאום כבר חושך, לקפל ולחזור מחר.
אך במחשבה שניה – זהו בדיוק הדבר לו אנחנו מייחלים – שהאמנים להם אנו עוזרים לצאת לרחוב – יפגשו את אותם אלו שיחיו עם הציור שלהם, יבלו, יכירו. עם יש מקום לביטוי – להוציא את האמנות לרחובות – הוא מתבטא בדיוק כאן, במפגש הישיר בין האמן לקהילה אליה הציור מיועד.

כתיבת תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

clear formPost comment